ולא, אנחנו לא נסתפק בעוד סיבוב של הצעת חוק שמונחת ונשכחת.

מאת: ד"ר ועו"ד אורית רישפי ועו"ד עדי סקופ

לאחרונה שוב עלתה ביוזמתנו, הצעת החוק לתיקון חוק שכר שווה לעובדת ולעובד על שולחן הכנסת.

זו לא פעם ראשונה. למעשה, זו כבר הפעם השלישית – אם לא הרביעית – שהצעה מסוג זה מוגשת. אבל הפעם, יש משהו אחר באוויר: הפעם, אנחנו באות עם גב. הפעם, יש לחץ ציבורי נחוש מצד הפורום המשפטי של עמותת כ״ן, בשותפות עם קרן פרידריך אברט ובמימון של האיחוד האירופי.

והכי חשוב: הפעם, נמאס לנו מדיבורים. מאחורי ההצעה הזו מסתתרת מציאות כואבת, מוכרת מדי.

אישה, אקדמאית, מקצועית, בעלת ניסיון, מגלה במקרה שהקולגה שלה – גבר בתפקיד דומה – מרוויח אלפי שקלים יותר ממנה. היא מתלבטת אם לשאול. אולי זה רק נדמה לה. אולי יש סיבה. וכשהיא כבר אוזרת אומץ – היא מקבלת כתף קרה מהמעסיק. "זה מידע חסוי", "אי אפשר להשוות", "זה לא אותו תפקיד". ובסוף? היא שותקת. כי היא צריכה את העבודה. כי מי רוצה להיות מסומנת כ"בעייתית"?

הצעת החוק הנוכחית מבקשת לשנות בדיוק את הנקודה הזו. היא מבקשת לעבור ממילים למנגנון אפקטיבי, שיש לו שיניים. לראשונה, לא רק העובדת תוכל לדרוש מידע על שכר. גם ארגוני נשים, וגם ארגוני עובדים יוכלו לעשות זאת בשמה. כך, מעסיקים לא יוכלו להתחמק עוד מאחורי חומת שתיקה, והעובדת לא תצטרך לעמוד בחזית לבד.

עוד רכיב קריטי הוא היפוך נטל ההוכחה. כל עוד המעסיק משתף פעולה – הכל בסדר. אבל אם הוא מסרב למסור מידע?

הוא יהיה זה שיצטרך להוכיח שלא הייתה אפליה.

לא עוד מצב שבו האישה צריכה "לנחש" אם היא מופלית ולהוכיח את זה בלי נתונים. זה לא חידוש מהפכני – זה קיים כבר בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, ובמדינות רבות באירופה. מהפכני זה לחשוב שב־2025 נשים עדיין צריכות להילחם כדי לדעת אם הן מרוויחות כמו הגבר שלצידן.

הצעת החוק הזו היא לא רק תיקון טכני – היא שינוי תפיסתי.

האחריות לאפליה לא תיפול עוד על הכתפיים של מי שנפגעת ממנה.

אם אתם לא מפלים – לא אמורה להיות לכם בעיה להציג נתונים.

בשיחות שקיימנו עם נשים במגזר הציבורי והפרטי, שמענו את אותו סיפור שוב ושוב. מורות, מנהלות תחום, עובדות ברשויות מקומיות, אפילו נשים בתפקידי ניהול בכירים – כולן אומרות שהשתיקה סביב השכר היא כמעט מוחלטת. לא מדברים.ות על זה. ולא במקרה. השתיקה הזו משרתת בדיוק את מי שנהנה ממנה – ומונעת את השינוי. לכן אנחנו אומרות – הגיע הזמן לשבור את ההשתקה.

הגיע הזמן להפוך את המצב.

ללא חקיקה אפקטיבית, פערי השכר לא ייסגרו מעצמם. לא משנה כמה וועדות יהיו, כמה מסמכי חזון ייכתבו וכמה פוסטים יפורסמו ביום האישה –בלי מנגנון שמאפשר גילוי מידע ואכיפה, השוויון יישאר הצהרה יפה.

הצעת החוק הזו היא צעד הכרחי, אם אנחנו רוצות לעמוד ביעד שהציבה לעצמה מדינת ישראל – 50:50 בשוויון מגדרי עד 2030. לא כי האו״ם אמר. כי זה פשוט הוגן. המאבק על שכר שווה הוא מאבק על כבוד. על נראות. על האפשרות לדעת – ולדרוש. ואנחנו כאן כדי לוודא שזה יקרה. לא עוד הצעה שתיפול בין הכיסאות.